פסק-דין בתיק ע"פ 7240/13

השופט ס' ג'ובראן:

1.             לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז - לוד (סגן הנשיאה א' טל כתארו אז) בת"פ 380-12 מיום 10.9.2013, במסגרתו הושת על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו; שנת מאסר על תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים עבירת אלימות כלפי גוף או עבירת רכוש מסוג פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים עבירת רכוש מסוג עוון למעט עבירת החזקת רכש חשוד, או עבירת אלימות כלפי גוף מסוג עוון למעט תגרה, או עבירה של החזקת סכין; ופיצוי למתלונן בסך 1,000 ש"ח.

כתב האישום

2.             המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירת שוד מזוין, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי כתב האישום המתוקן, ביום 23.7.2012 בשעה 03:00 לפנות בוקר, נכנס המערער לחדר הפנימי של תחנת דלק, כאשר על ראשו כובע "קפוצ'ון", על פניו כרוך גרב לבן, לידיו כפפות שחורות, וביד אחת החזיק בשבר כלי חרס חד אותו מצא בקרבת מקום. המערער ניגש למתדלק אשר שהה באותה עת בחדר (להלן: המתלונן), הצמיד את החרס לצווארו ודרש ממנו כסף. המערער נטל מהשולחן שלצידו ישב המתלונן 300 ש"ח במזומן ומכשיר נייד מסוג אייפון השייך למתלונן, ויצא במהירות מהתחנה.

גזר הדין בבית המשפט המחוזי

3.             בהוראת בית המשפט המחוזי נערך תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער. בתסקיר מיום 2.4.2013 עלה כי המערער הוא בחור צעיר, בן 20, אשר גילה לאורך השנים קשיי תפקוד והסתגלות למסגרות שונות בחייו, ביניהן, בית ספר, צבא ומסגרות טיפוליות. שירות המבחן העריך כי המערער סובל מקשיי קשב וריכוז אשר לא טופלו באופן רציף וכן כי קיים רקע של שימוש לרעה באלכוהול ותגובות פוגעניות במצבי חולשה. בהתייחס לעבירה, עלה מהתסקיר כי המערער לקח אחריות למעשיו, הביע חרטה על התנהגותו והסביר כי היה שרוי תחת השפעת אלכוהול בעת ביצועה. נוכח רצונו של המערער להשתקם ולהסתייע בגורמי טיפול, ביקש שירות המבחן לדחות את הדיון בעניינו על מנת לקבל את אבחון גורמי הטיפול.

4.             בתסקיר משלים מיום 13.6.2013, צוין כי המערער אובחן במסגרת עמותת "אפשר" כסובל משימוש לרעה באלכוהול, כאשר במצבי תסכול הוא נוטה לשתות כאמצעי הרגעה. הומלץ על שילובו בטיפול ייעודי ושירות המבחן העריך כי המערער מסוגל להפיק תועלת מהליך טיפולי. שירות המבחן העריך כי שליחת המערער למאסר בפועל תקשה על המשך הטיפול והיא עלולה להרע את מצבו ולהגביר את הסיכון להישנותן של עבירות מצידו. על כן, הומלץ על הטלת ענישה קונקרטית וממשית, בצד צו שירות מבחן, מאסר מותנה ופיצוי למתלונן.

5.             ביום 10.9.2013, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער וסבר כי אין מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן. בשלב הראשון, נדרש בית המשפט לקביעת מתחם הענישה ההולם. במסגרת זו, ניתן משקל לתכנון שקדם לביצוע העבירה, הטראומה שחווה המתלונן וכן לכך שהמערער היה מכור לאלכוהול באותה עת. כן נדרש בית המשפט למדיניות הענישה תוך פניה לפסיקה רלוונטית המציינת את חומרת העבירה, ובפרט בנסיבות שבהן מדובר בשוד שמבוצע בתחנות דלק. נוכח האמור, נקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין שנה ל-3 שנות מאסר בפועל. בשלב השני, נדרש בית המשפט לקביעת העונש בתוך המתחם. לקולה, ניתן משקל לגילו הצעיר של המערער, הצורך במסגרת אשר תסייע לו להיגמל מצריכת אלכוהול, רצונו להשתקם, העובדה שהמערער סייע לפרנסת משפחתו וכן לעובדה שהוא נטל אחריות על מעשיו. כשיקול לחומרה, ציין בית המשפט את עברו הפלילי. בשלב השלישי, בחן בית המשפט את שיקולי השיקום כפי שעולים מתסקיר שירות המבחן וקבע כי הם אינם מצדיקים סטייה לקולה ממתחם הענישה, שכן לחובת המערער רישום פלילי על אף גילו הצעיר והדבר לא הרתיעו מלשוב ולבצע עבירות. עם זאת, קבע בית המשפט כי האמור בתסקיר שירות המבחן מצדיק הטלת עונש מאסר ברף התחתון של מתחם הענישה. לנוכח האמור, גזר בית המשפט המחוזי על המערער את דינו, כפי שפורט בפסקה 1.

נימוקי הערעור

6.             המערער מלין הן על מתחם הענישה שנקבע, הן על העונש שנקבע בתוך המתחם והן על ההחלטה לא לחרוג מהמתחם. באשר למתחם הענישה, המערער טוען כי שגה בית המשפט בכך שלא ייחס משקל מספיק לנסיבות ביצוע העבירה. בהקשר זה המערער טוען כי ביצע את העבירה ברגע של ייאוש בעקבות מצבו הכלכלי הקשה ביותר ועשה כן ללא תכנון מוקדם וכן כי לא הפעיל כלפי המתלונן אלימות כלשהי חוץ מהאיום עם שבר החרס שהזדמן לידיו. באשר למדיניות הענישה, טוען המערער כי הפסיקה שהובאה על ידי בית המשפט המחוזי אינה מלמדת על עניינו; מפני שלשיטתו אותם מקרים עסקו בנסיבות חמורות מן המקרה שלו ותוך שימוש באלימות קשה. המערער הפנה לשורה של פסקי דין אשר לשיטתו מלמדים על עניינו ואשר בהם הוטלו עונשי מאסר בעבודות שירות. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בגוזרו עליו 18 חודשי מאסר למרות שהוא קבע כי יש לגזור עליו עונש ברף התחתון של המתחם שנע בין שנה ל-3 שנים. באשר לשיקול השיקום, המערער טוען כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן ולא סטה לקולה ממתחם הענישה. לשיטתו, אין ספק כי הוא השתקם במהלך מאסרו; כי יש סיכוי של ממש שימשיך להשתקם; וכי ראוי שבית המשפט ייתן משקל להיותו שייך לקבוצת ה"בגירים צעירים" ולבחון את עניינו באופן דומה לזה של קטינים בכל הנוגע לשיקולי השיקום.

תסקיר שירות המבחן

7.             ביום 6.3.2014, הוגש לנו תסקיר שירות מבחן משלים בעניינו של המערער, ממנו עולה כי המערער יתקשה להשתלב בטיפול מעמיק במסגרת מאסרו, בעיקר לאור נתונים מנהליים - יתרת מאסרו ומקום ריצוי מאסרו. לצד זאת, שירות המבחן העריך כי ההליך הטיפולי שבו החל המערער טרם מאסרו יש בו, יחד עם התקופה שריצה במאסר, כדי להציב גבול להתנהגותו ולהרתיעו. שירות המבחן חזר על התסקירים הקודמים בעניינו של המערער וציין כי במידה ובית המשפט ייתן דגש לשיקולי השיקום הממשיים הנצפים ויקצר את מאסרו במספר חודשים, ממליץ הוא לבית המשפט באופן חריג ליתן צו מבחן למשך שנה וחצי מיום שחרורו כאשר הטיפול ייערך בעמותת אפשר ובשירות המבחן.

8.             בדיון לפנינו מיום 10.3.2014, חזרה באת כוח המערער על נימוקי הערעור, ציינה את נסיבות ביצוע העבירה ואת נסיבותיו האישיות של המערער והדגישה את הצורך בשילובו במסגרת טיפולית וכן את ההמלצות החוזרות של שירות המבחן לא לגזור עליו עונש של מאסר בפועל.

9.             בא כוח המשיבה ביקש לדחות את הערעור וסמך ידיו על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. נטען כי הגרב שהיה סביב לראשו של המערער מעיד על תכנון מוקדם. עוד טען בא כוח המשיבה כי פסקי הדין אשר הפנתה אליהם באת כוח המערער שונים בנסיבותיהם מענייננו, והפנה לפסק דין שעסק בנסיבות דומות ובו גזר בית המשפט על המערער דשם עונש של 24 חודשי מאסר בפועל.

דיון והכרעה

10.          לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור על נספחיה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (29.1.2009). במקרה דנן לא מצאנו כי העונש שהוטל סוטה מרף הענישה הנהוג.

11.          רבות נכתב על חומרתה של עבירת השוד ועל פגיעתה בתחושת הביטחון של הקורבנות ובקניינם. מגוון עבירות השוד ונסיבותיהן הוא רחב, וחומרת העבירה משתנה בהתאם. כך, טיב המעשה, סוג הקורבנות כלפיו מכוון מעשה השוד והנזק שנגרם לקורבן, מהווים אינדיקציה לחומרת המעשה. במקרה שבפנינו, השוד בוצע בתחנת דלק באישון לילה תוך שימוש בשבר חרס חד כאמצעי איום על מתדלק שעבד לפרנסתו. על הצורך בהגנה על אזרחים תמימים העוסקים בשגרת יומם לפרנסתם, עמד השופט א' רובינשטיין בע"פ 9647/09 שור נ' מדינת ישראל, (14.10.2010):

"שוד כשלעצמו מן החמורות שבעבירות הוא, ועסקינן בשוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, שעונשו המירבי עשרים שנות מאסר. שוד בתחנת דלק בשעות ליל ניתן להשוותו למשל, לשוד נהג מונית, שעל חומרתו עמד בית משפט זה לא אחת ולא שתיים, ורוב מלים אך למותר; הצד השוה ביניהם הוא הפגיעה במי שנכון לשרת את הציבור, לפרנסתו, גם באישון לילה, והוא חשוף לזדון הזולת. נהג המונית הוא בודד, וכך על פי רוב המתדלק הלילי. דרך יחידה שבתי המשפט יכולים לבטא בה את עמדתם הנחרצת כלפי החוטאים בכגון דא, ולתרום להגנת המתדלקים, היא בענישה" (שם, בפסקה יא).